תעשייה עתירת ארנונה
תעריפי ארנונה שגובה תל אביב מתעשייה דומים מאוד לתעריפים ביבנה. מה הפלא שמפעלים מעדיפים להתמקם בראשל"צ ובפתח תקוה, שמסבירות להם פנים
ערים רבות מנסות לכונן בשטחן מפעלי תעשייה כדי שיספקו לתושבים פרנסה ותעסוקה, והפחתת ארנונה היא אחת הדרכים לעודד תעשיות להתיישב בעיר. ירושלים לדוגמה, היא עיר המנסה לעודד תעשייה בשטחה, והדבר בא לידי ביטוי במדיניות הארנונה שלה. מנגד, ערי המרכז חולון ובת ים גובות ארנונה גבוהה במיוחד ממפעלים, וכמותן גם יבנה שמנסה להיות לאחרונה "המרכז החדש".
לצורך הכנת הטבלה המשווה קבענו מודל של מפעל שהשטח הבנוי שלו הוא 1,500 מ"ר, הוא בנוי בקומה אחת ולצדו קרקע המיועדת לטעינה ופריקה של חומרים וציוד למפעל, בהיקף 3,000 מ"ר. רשויות מקומיות רבות פוטרות חלק נכבד משטח הקרקע ומחייבות בארנונה רק משיעור מסוים.
לכאורה הארנונה בבאר שבע יקרה יותר מכרמיאל, גם על השטח הבנוי וגם בשטח בקרקע הפתוחה. אולם בחינה מעמיקה יותר של צו הארנונה מעלה שעד לשטח קרקע המהווה פי שלושה מהשטח הבנוי, הקרקע כבר אינה מחויבת. היינו, בדוגמה שלנו עד ל-4,500 מ"ר קרקע, לא מחייבת עיריית באר שבע את המפעל הארנונה על שטח זה.
דוגמה נוספת: נתניה זולה מפתח תקוה בעלות למ"ר של המבנה ושל הקרקע, אולם בסה"כ העלות בנתניה גבוהה יותר מאשר בפתח תקוה, מכיוון שפתח תקוה אינה גובה על רכיב הקרקע כל עוד הוא קטן מכפולת התכסית של קומת הקרקע – המסגרת החיצונית של המבנה של המפעל. כלומר כל עוד הקרקע אינה יותר מ-3,000 מ"ר, לא תגבה עיריית פתח תקוה ארנונה על הקרקע הצמודה למפעל, ובתנאי שאינה משמשת לחניה. אם יחנו שם מכוניות, אפילו הן מכוניות של עובדי המפעל, תחויב הקרקע בארנונה מהמ"ר הראשון.
בחיפה, ארנונה על הקרקע הצמודה למפעל נגבית רק על 60% משטח הקרקע בפועל או לפי השטח שבשימוש בפועל (הגבוה מביניהם). כלומר לפי המודל התיאורטי שלנו, תגבה עירייה חיפה רק על 1,800 מ"ר בלבד. בשטח ובפועל, עיריית חיפה לא מממשת מדיניות זו ומחייבת בארנונה לפי מלוא השטח הרשום כשטח המפיל.
שיעור החיוב על הקרקע בבאר שבע ובפתח תקוה הוא 0%. לעומת זאת, תעריף הארנונה על שטח הקרקע ביבנה הוא גבוה במיוחד, אף יותר מבתל אביב.
בכרמיאל רכיב הקרקע באחוזים גבוה, אולם התעריפים הבסיסיים על קרקע ובמיוחד על השטח הבנוי, נמוכים במיוחד. משא ומתן עם הרשות המקומית יכול להוביל למצב שבו חיוב הארנונה בפועל ייעשה בהתאם לצו המיסים ולכוונת נבחרי הציבור, ולאו דווקא בהתאם לעמדת מנהל הארנונה.