מדינת תל אביב שוב תסבסד את הפריפריה
משרד האוצר מחייב את הרשויות המקומיות החזקות להעלות את הארנונה לתושבים ואת התוספת להעביר למשרד האוצר. מי מממן? בעיקר התושבים. הממשלה פרסמה בימים אלו ברשומות את החוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים. בחלק העוסק בשלטון המקומי סיכמו על גיוס 450 מיליון שקל מ-57 הרשויות החזקות במדינה, שבהן מתגוררים 50% מתושבי המדינה, ועל העברתם לרשויות המקומיות החלשות. הגיוס יבוצע באמצעות העלאה ממוצעת בשיעור של 0.3% של הארנונה על כל סוגי השימושים, מתושבי הרשויות החזקות. אנו רוצים להעלות כמה תמיהות לגבי החלטה זו.
תמיהה ראשונה: מדוע שוב פונים למשקי הבית? בצו הארנונה יש עיוותים היוצרים פער אדיר בתעריפי המס העירוני למסחר, למחסנים ולמשרדים, בין רשויות שרק כביש מפריד ביניהן לדוגמא: בכל אחד ממגדלי ב.ס.ר הצמודים, ישלמו ארנונה בגובה אחר, משום שאחד ברמת גן והשני בבני ברק. באזור הצפון – רח' שדרות ההסתדרות המתחיל בצומת הצ'ק פוסט ונמשך לאורך הקריות השונות ולכן יש בן שלושה תעריפים שונים למסחר. חנות מחשבים במועצה האזורית גזר תשלם 65 שקל למ"ר לשנה ארנונה בעוד שחנות זהה בעיר מודיעין תשלם 269 שקל. מדוע לא לאשר למועצת גזר העלאת הארנונה למשחר לשיעור של 170 שקלים וכך למלא את קופתה?
תמיהה שנייה: מדוע מעלים את הארנונה ברשויות החזקות בשיעור זהה? הן ב"חזקות" יש חזקות יותר ופחות, וגם בתוך כל רשות חזקה יש שכונות חזקות ושכונות חלשות. השפעה על ייקור תעריף הארנונה בשכונות יקרות על משק בית נמוכה יותר בהשוואה לייקור הארנונה בשכונות החלשות יותר ברשויות החלשות בין "החזקות". האם לא נכון לגבות שיעור שונה מתקציב הארנונה של הרשות המקומית בהתחשב בהכנסה מארנונה ביחס לכמות הנפשות ברשות? למשל: במועצה מקומית עומר ההכנסות מארנונה הן 24 מיליון שקל ל 6,600 נפש, לעומת גבעתיים שבה ההכנסות מארנונה הם 162 מיליון שקל ובה 54 אלף נפש.
תמיהה שלישית: מדוע לשנות את נוסחת ההתאמה לתעריפי הארנונה שנקבעה בחוק ההסדרים בשנת 2002 שמטרתה לייצב את המשק ולאלץ את הרשויות המקומיות לבצע התייעלות פנימית. הממשלה התירה ב2002 להעלות את ארנונה בשיעור שלא יעלה על 80% ביחס לעליית המדד ועליית השכר במגזר הציבורי. השינוי הנוכחי מבטל את המגבלה של 80% ומאפשר התאמה שנתית של תעריפי הארנונה ל 100% מעליית המדד ועליית השכר במגזר הציבורי. העלאה זו מוותרת לרשויות המקומיות על הצורך להתייעל.
תמיהה רביעית: מדוע לא מבחינים בין עסקים שבהם הרווח אדיר לבין אלה שהרווח בהם מצומצם: ניתן להעלות את תעריפים לחברות הביטוח והנהלות הבנקים שהתמקמו בשולי תל אביב. לדוגמא, בפתח תקווה חברת ביטוח תשלם 443 שקל למ"ר, בעוד שבתל אביב רק 526 שקל. סביר שגופים עתירי רווחים ישלמו ארנונה שווה בערים סמוכות.